מדינת ישראל אוהבת לדבר על “פריפריה”. זו אינה בעיה סמנטית, אלא כשל תפיסתי עמוק. השימוש במונח חושף מדינה שמגדירה את עצמה ביחס למרכז אחד: גוש דן, במקום לבנות עוד מרכזי כוח כלכליים עצמאיים. במדינה קטנה, צפופה ומאוימת תמידית, זו אינה טעות תכנונית, זו שבירות לאומית. הבעיה של ישראל אינה שהמרכז חזק מדי. הבעיה היא שהמדינה ממשיכה להזרים אליו את ההון האנושי, הכסף והתשתיות ואז מתפלאת שהצפון והדרום נשארים מאחור.

מנוע הצמיחה המרכזי של המשק הישראלי הוא ההייטק. כ־11% מהשכירים במשק אחראים לכשליש מהכנסות המדינה ממסים ול־58% מהייצוא. דווקא משום כך היה על המדינה לפזר את מנוע הצמיחה הזה גיאוגרפית, להגן עליו ולבנות סביבו אקוסיסטמים חזקים. בפועל קרה ההפך: לפי נתוני הלמ״ס, 86% מהמשרות הפנויות למפתחי תוכנה מרוכזות במחוזות תל אביב והמרכז.

העיוות מתחיל מוקדם. חייל מבריק מחיפה פוגש חיילת מצטיינת מבאר שבע ביחידה טכנולוגית במרכז. הם צוברים ידע, ניסיון, חברים, קשרים ונגישות לקרנות הון סיכון. כשהם משתחררים, הם לא מקימים סטארט־אפ בחיפה או בבאר שבע. הם נשארים במקום שבו נבנתה רשת הביטחון המקצועית שלהם: במרכז. אחריהם מגיעות קרנות ההון סיכון, עורכי הדין, רואי החשבון, הבנקים, חברות הנדל״ן, המסעדות והביקוש לדירות. הון אנושי מייצר הון פיננסי והון פיננסי מושך עוד הון אנושי. כך נבנית ריכוזיות מסוכנת.

....